בבית הדין הצבאי לערעורים

בפני:

בעניין:

התובע הצבאי הראשי - המערער (ע"י ב"כ, סרן אלון רווה)

נ ג ד

סמ"ר אלי מרואני - המשיב (ע"י ב"כ, עו"ד דוד דרעי)

ובעניין:

סמ"ר אלי מרואני - המערער (ע"י ב"כ, עו"ד דוד דרעי)

נ ג ד

התובע הצבאי הראשי - המשיב (ע"י ב"כ, סרן אלון רווה)

ערעור על פסק דין של בית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוטי הצפון שניתן בתיק צפ/431/07 (אל"ם ארז פורת             - הנשיא; רס"ן אריק ישר – שופט; סרן רן אשכנזי – שופט) בתאריך 13/11/2008. ערעור ההגנה (חומרת העונש) נדחה. ערעור התביעה (קולת העונש) התקבל.

פ ס ק - ד י ן

כללי

סמ"ר אלי מרואני (המערער) נתן את הדין לפני בית-הדין הצבאי במחוז שיפוטי הצפון בגין עבֵרה של הוצאת נשק מרשות הצבא, לפי סעיף 78 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 (החש"ץ), קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שימוש בסם מסוכן, לפי סעיף 7(א) ו-(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973, שימוש ברכוש הצבא שלא למטרות הצבא, לפי סעיף 79(א) לחש"ץ, הוצאת רכוש מרשות הצבא, לפי סעיף 77(א)(2) לחש"ץ, עבֵרה הטלת מום, לפי סעיף 100 לחש"ץ והתנהגות שאינה הולמת, לפי סעיף 130 לחש"ץ. בעבֵרות אלו הורשע המערער על-סמך הודאתו.

עוד הורשע המערער בשני פרטי-אישום שעניינם שיבוש מהלכי משפט, בניגוד לסעיף 244 לחוק העונשין, לאחר שכפר כפירה משפטית באחריותו הפלילית לגבי עבֵרות אלו.

בית-הדין קמא הנכבד הטיל על המערער בגין מכלול העבֵרות הללו מאסר בן ארבע שנים ומחצה לריצוי בפועל, שלוש שנות מאסר על תנאי, והורדה לדרגת טוראי.

נגד חומרת עונש המאסר ערער המערער באמצעות בא-כוחו, עו"ד דוד דרעי. נגד קולת העונש, ובפרט נגד הימנעות בית-הדין קמא הנכבד להטיל עונש פסילת רישיון נהיגה וקנס כספי, הופנה ערעור התביעה.

עובדות ההרשעה

נעמוד תחילה בתמצית על עובדות ההרשעה.

המערער הורשע בכך שביום 4/11/2006 הוציא 7 או 8 רימוני רסס מבונקר התחמושת של גדוד XX במוצב ערער שבחרמון; הוא נהג במשאית אל אזור הבונקרים במוצב, ועת חיילים אחרים העמיסו ציוד, נכנס הוא בהיחבא אל בונקר התחמושת הנפיצה והוציא ממנו ארגז תחמושת ובו רימונים. את הרימונים העביר לידי רב"ט עזאת סאיג, שעִמו נפגש באזור המגורים בבסיס. השניים סיכמו במהלך שיחתם שסאיג ימכור את הרימונים למאן דהוא ויתחלק בתמורתם שווה בשווה עם המערער.

המערער אף הורשע בכך שבתקופה שבין ה-24/4/2004 לחודש דצמבר 2006 השתמש בקנביס בעשרות רבות של הזדמנויות.

עוד הורשע המערער בכך שלקראת סוף שנת 2006 נטל רכב מסוג "האמר" צבאי בלא רשות מיחידתו ונסע לבדו ל"מסיבת טבע" ליד קיבוץ דן, וכן בכך שבמהלך השנים 2006-2005, מהלך תקופה של ששה חודשים, בהזדמנויות שונות ובכמויות שונות, הוא נהג להוציא סולר ובנזין מתחנות הדלק במחנות שבהם חנתה יחידתו ולמכור את הדלק לאזרחים. בסך הכול, הוציא המערער דלק בשווי של 30,000 ש"ח.

הוא אף הורשע בכך שב-5-4 הזדמנויות פגע בעצמו והניח לאחרים לפגוע בו על-מנת לקבל ימי מנוחה מחוץ ליחידתו. בכל הזדמנות שכזו נרשמו לו ימי מנוחה. בסך הכולל קיבל המערער בדרך זו עד שני חודשי חופשת מחלה. בין האירועים שתוארו בעניין זה נכלל אירוע שבו שבר את אצבעו באמצעות מפתח גלגלים וכך קיבל 15 ימי חופשת מחלה; החדיר לעינו סבון וכך קיבל 3 ימי מנוחת מחלה; ביקש מחבריו שישברו את אצבעו, ובדרך זו קיבל 14 ימי מנוחה; ובהזדמנות נוספת שבר את אצבעו וכך זכה לסוף שבוע שבו נהנה מחופשת מחלה בביתו.

במהלך חקירתו, במהלך חודש יוני 2007, בזמן שהותו במתקן המעצר, כתב מכתב אל חברתו ובו ביקש ממנה שתתקשר אל "גדסי" ותאמר לו "שעזאת אמר גם את השם שלו וששאלו עליו בחקירות". הוא רשם גם את מספר הטלפון של אותו גדסי. את המכתב שמר ברשותו עד אשר מְסָרוֹ לידי בלש מצ"ח בבית-הדין הצבאי, לשם הובא לצורך הארכת מעצרו.

כמו-כן, באגף הבידוד שבבס"כ XXX פגש המערער את טור' אוראל פסחוב, אז חבוש בכלא, ומסר לו פתק שעליו רשום מספרו של גדסי הנ"ל, וביקש ממנו לטלפן אל גדסי ולמסור לו שעזאת סאיג הפלילו בחקירה, וכי עליו, אפוא, להתכונן. פסחוב עשה כפי שביקש המערער, התקשר אל גדסי והעביר אליו את המסר האמור.

סוגיית החזרת הרימונים

לפני בית-הדין קמא הנכבד נטען כי המערער ניסה לגרום לעזאת סאיג להחזיר לידיו את הרימונים שמסר לו. זאת על-מנת לגרום להחזרתם לרשות הצבא או המשטרה. אכן, הוסכם על דעת הצדדים כי המערער פנה טלפונית אל עזאת מספר פעמים וביקש לקבל לידיו בחזרה את הרימונים. הוא מסר לעזאת כי הוא צריך את הרימונים לשימושו האישי ולא נימק את בקשתו ברצון להשיב את הרימונים לרשויות.

בית-הדין קמא קבע בעניין זה כי "רצונו של הנאשם להשיב לידיו את הרימונים אחר שיצאו משליטתו, הינה נסיבה שיש לזקוף לזכותו כאשר בכך היה מצטמצם מעגל הגורמים שיכלו לשלוט על הרימונים ולהשתמש בהם". בית-הדין קמא קבע כי בכך היה כדי "לצמצם את היקף הסיכון הנשקף מהמעשה", אלא שמצא כי "ניסיונות הנאשם היו מינוריים והוא הסתפק בשיחות טלפוניות, נמנע מליזום פגישה עם עזאת ובעיקר נמנע מלדווח לרשויות על החזקת הרימונים על ידי עזאת". הוסיף בית-הדין קמא וקבע: "לו אכן בשלה בליבו הכרת החרטה על מעשיו, מצופה היה כי יביא לחשיפת המעשים בטרם ארע אסון, ומכך למצער נמנע".

גזר-הדין: הנמקת הערכאה הראשונה

בכל הנוגע לעונש הראוי במקרה זה, קבע בית-הדין קמא הנכבד כי מסכת האישומים מציירת את המערער "באור עברייני הן במישור השמירה על הרכוש והקניין, והן במישור שלמות הגוף ושלום הציבור...". בית-הדין ציין כי אין האמור במעידה נקודתית. עם זאת, בית-הדין קמא ציין כי נמנע מלהחמיר בעניינו של המערער בשל כך שבחקירה הודה וחשף מעשים פליליים שביצע, שלא היו ידועים כלל לרשויות החקירה.

לכף קולא שקל בית-הדין גם את העובדה שעבֵרות שיבוש מהלכי המשפט שבהן הורשע המערער לא הביאו לפגיעה ממשית בחקירה.

בית-הדין קמא ערך השוואה בין עניינו של המערער לבין עניינו של עזאת סאיג (אשר הוכרע במסגרת פסק-דיננו בע/16/08). בית-הדין קמא מצא כי בסוגיית הרימונים "עניינו של עזאת חמור מהותית מהנאשם", שכן "היה זה עזאת שהוציא הלכה למעשה, את הרימונים מתוך מתחם המחנה, העבירם לדודו, ואף לבסוף מכרם לסוכן משטרתי סמוי".

עוד התחשב בית-הדין קמא בנסיבותיו של המערער מבית ולהשלכות הסתבכותו הפלילית על בני-משפחתו.

בית-הדין קמא ציין כי הוא נמנע מלהטיל עונש של פסילת רישיונות נהיגה "לאור מועד ביצוע העבֵרות, ומשך המאסר", שכן הלכה למעשה מורחק המערער מן ההגה זמן ממושך ממילא.

ביחס לעונש של קנס, נמנע בית-הדין קמא מלהטילו נוכח תקופת המאסר שהוטלה, נוכח מצבו של המערער מבית ונוכח המצוקה הכלכלית של משפחתו.

ערעור ההגנה

בא-כוחו המלומד של המערער ביקש, כאמור לעיל, כי תקוצר תקופת המאסר לריצוי בפועל אשר הוטלה על מרשו. הטעם העיקרי לכך – העובדה שבית-הדין קמא הטיל על המערער עונש "כמעט זהה" לזה שנגזר לעזאת סאיג, ובכך נמנע מלהביא בחשבון את ההבדל במידת אחריותם של השניים לעבֵרה.

הסנגור המלומד טען כי המערער "עשה כל שלאל ידו על מנת לגרום להחזרת הרימונים בדרך היעילה ביותר שראה לנכון". עוד ציין הסנגור המלומד כי ראוי היה לתת משקל ראוי לכך שהמערער הודה בעבֵרות כולן בחקירתו המשטרתית מיד עם מעצרו ואף מסר מידע רב שלא היה ידוע לגורמי החקירה. הסנגור אף טען כי בית-הדין קמא לא נתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות הקשות של המערער.

ערעור התביעה

התביעה הצבאית טענה בערעורה כי הימנעותה של הערכאה קמא מלהטיל קנס כספי על המערער שגויה שכן הלכה היא שצורכי הרתעה אישית וכללית מחייבים הטלת עונשים כספיים בגין מעשי מעילה באמון על ידי מי שהופקד בידיו רכוש של הציבור. המערער הורשע בכך שהוציא דלק ששוויו רב תוך ניצול נגישותו לדלק בבסיסים שבהם שהה, וכי ניצל תפקידו הצבאי להוציא מכליות וחביות דלק. הוא ניצל רכב צבאי שניתן לו במסגרת תפקידו כדי לשנע את הדלק אל מחוץ לכותלי הבסיס.

המערער עשה מעשים אלו מספר רב של פעמים ולאורך תקופה ארוכה במהלך השנים 2006-2005, הוא פגע במעשיו פגיעה כלכלית בצה"ל, פגע במוכנות הצבא ובתפקודו ומעל בצורה קשה באמון שניתן בו. מכאן, לדעת התביעה, יש ללמוד שראוי ונכון היה להטיל על המערער קנס כספי משמעותי.

עוד טענה התביעה כי בית-הדין קמא שגה עת נמנע מלהטיל עונש פסילת רישיון נהיגה לנוכח הרשעת המערער בעשרות מעשים של שימוש בסם מסוכן לאורך תקופה בת שנתיים ומחצה ובשרתו בתפקיד של נהג ובתפקיד פיקודי. התביעה ציינה כי ראוי להתחשב גם בכך שהמערער עשה שימוש ברכב לביצוע עבֵרות הרכוש. צורכי הרתעה ומניעה גם יחד מצדיקים, לדעתה, הטלת עונש פסילת רישיון נהיגה על המערער דכאן.

הכרעה בערעורים

ייאמר מיד, בערעור ההגנה על חומרת העונש אין כל ממש. כעולה בבירור מכתב-האישום המתוקן אשר הוגש נגד המערער וממסמך הפרטים הנוספים, אין לראות בו שותף זוטר או שולי בעשייה הפלילית. אכן, חלקו של המערער בגנֵבת הרימונים ובהוצאתם מהותי ומשמעותי. המערער היה זה אשר במו ידיו הוציא את ארגז הרימונים, תוך שהוא מנצל נגישותו לבונקר שבו הוא הוחזק. הוא היה זה שטרח להסתיר את הרימונים במשאית. המערער אף שמר בדלת החדר כששותפו סאיג הניח את הרימונים בחדר מגוריו. הוצאת הרימונים על ידי סאיג לביתו נעשתה במסגרת התוכנית המשותפת שלהם. אכן, סאיג היה זה שהוציא את הרימונים מהיחידה ולבסוף מכרם.

אמנם, כפי שטען הסנגור, במועדים כלשהם התקיימו שיחות טלפוניות בין השניים לאחר שגדסי, שלו סיפר המערער על גנֵבת הרימונים, אמר לו שטעה טעות גדולה כשגנב את הרימונים. עם זאת, בשיחות אלו שאל המערער את עזאת סאיג מה לגבי הכסף שנתקבל בתמורה ממכירת הרימונים או הודיע לסאיג שיש לו קונה לרימונים. באחת ההזדמנויות הוא אף ציין כי הוא זקוק לרימונים מפאת ש"יש לו 'בלגאן' בעסק שלו".

כפי שציינו לעיל, בית-הדין קמא קבע שיש לזקוף לזכות המערער את רצונו להשיב לידיו את הרימונים לאחר שהללו יצאו משליטתו. עם זאת, מצא בית-הדין קמא את מאמציו כ"מינוריים" באשר הוא הסתפק בשיחות טלפוניות ונמנע מלדווח לרשויות על החזקת הרימונים על ידי עזאת. בית-הדין קמא הדגיש כי לו בשלה בלִבו של המערער הכרת חרטה על מעשיו, מצופה היה כי יביא לחשיפת המעשים בטרם אירע אסון.

כאמור, הסנגור המלומד הביע ביקורת על גישתו של בית-הדין קמא שלפיה אין מקום להבדל קיצוני בין עונשיהם של עזאת ושל המערער. אך ביקורת זו אין בידינו לקבל. המערער איננו יכול ליהנות מהקלה מופלגת בעונש פרי של חרטתו המאוחרת, מקום שבו לא עשה כל פעולה ממשית על-מנת לתקן את הנזק אשר הוא עצמו הכשיר את הקרקע להיווצרותו.

היה זה נכון, אפוא, לערוך אבחנה עונשית מסוימת בין המערער לבין עזאת, אך לא להקל הקלה ניכרת בעונשו של המערער דכאן, התוצאה שאליה כיוון סנגורו המלומד.

העבֵרה שאותה עבר המערער חמורה מאוד, מהחמורות שבחוק השיפוט הצבאי. אכן, כפי שציין בית-דין זה באחרונה (במסגרת ע/38/07 סג"ם נוג'ידאת נ' התובע הצבאי הראשי, פס' 8 (2008)) –

"בידוע הוא שכלי נשק לקטל נועדו. סכנה גדולה צפויה אם יוצא הנשק מחזקתו של גורם אחראי ומגיע חלילה לידיים עברייניות ואף עוינות (ראו: ע/122/02 סמל בן שושן נ' התובע הצבאי הראשי, פיסקה 6 (מיום 10.10.2002, טרם פורסם); ע"פ 4609/98 טאהא נ' מדינת ישראל (מיום 1.7.1999, טרם פורסם))".

המשיך בית-דין זה בפרשת נוג'ידאת הנ"ל וציין שם –

"לא-זו-אף-זו, הסוחר בנשק בעבור בצע כסף מוכיח, כי עדיפים בעיניו הדמים – הכסף שירוויח הוא – על הדמים – חייהם של אחרים, שייגדעו חלילה. משום כך פסקו בתי המשפט ובתי הדין הצבאיים חזור ושנֹה, כי בעבֵרות מסוג זה יש להעדיף את שיקולי ביטחון הרבים על-פני צרכיו של היחיד ולבטל בכך את התמריץ הכלכלי לעבור את העבֵרה".

זהו קו הענישה המנחה הראוי בעינינו, ובעונש שנגזר למערער כאן, אפילו נגזר רק על העבֵרה שעניינה הוצאת הרימונים, אין כל חומרה. אין בו אף כל חומרה בהשוואתו מול העונש שנגזר לבסוף על שותפו, עזאת סאיג.

אכן, שורת העבֵרות הנוספות אשר בביצוען הורשע המשיב בפני בית-הדין קמא חייבה ענישה מרתיעה ומכבידה אף היא, ובהצטברות של העבֵרות השונות זו לזו ודאי היה כדי להצדיק הכבדת היד על המשיב.

מעשי גניבת הדלק הצבאי ומכירתו הם החמורים מבין המעשים הנוספים אשר בהם הורשע המשיב. האמור בגנֵבה בהיקף נרחב יחסית (הוצאו דלקים בערך כולל של 30,000 ש"ח) תוך שימוש בכלי-רכב צבאיים ובנגישותו של המערער לדלק מתוקף תפקידו הצבאי.

גם במעשי השימוש המרובים בסמים מסוכנים אין להקל ראש לטעמנו, ובפרט אין לזלזל בחומרת מעשה של נטילת רכב צבאי מסוג "האמר" ונסיעה בו ל"מסיבת טבע", שם עשה המערער שימוש בסמים.

משמעות עונשית נודעת, לטעמנו, גם לעבֵרות הטלת המום (אשר גררו עִמן היעדרות משירות) ולעבֵרות שיבוש מהלכי המשפט.

התוצאה העונשית הכוללת במישור של תקופת הכליאה ודאי שאיננה מחמירה למעלה מן המידה עם המערער.

ערעור התביעה הופנה נגד הימנעות הערכאה הראשונה מלגזור למערער עונשי קנס ופסילת רישיון נהיגה. כזכור, נמנע בית-הדין קמא הנכבד מלהטיל עונשים אלה על רקע תקופת המאסר הארוכה אשר הוטלה על המערער, ובהתחשב במצבה הכלכלי הקשה של המשפחה.

בנסיבות המקרה סברנו כי הנמקה זו איננה יכולה לעמוד, בפרט לא בכל הנוגע לסוגיית פסילת רישיונות הנהיגה. המערער זכה לרישיון נהיגה לאחר שהשלים קורס קדם-צבאי בתחום הנהיגה. הוא עשה שימוש ברישיון הנהיגה כדי לעבור חלק ממשי מהעבֵרות שבהן הורשע. הוא עשה שימוש מפושט בסמים מסוכנים, וכידוע טעמי מניעה, כמו גם טעמי הרתעה, מחייבים, על-פי ההלכה הפסוקה, הטלת עונש פסילה במקרה שכזה.

לפיכך מצאנו לקבל את ערעור התביעה כך שלעונשים שנגזרו למשיב ייווסף עונש של פסילת רישיונות נהיגה למשך שנה, החל מיום שחרורו מן המאסר. בהתחשב בחומרת עונש המאסר שנגזר למערער, לא מצאנו להוסיף רכיב עונשי נוסף של קנס כספי.

אין, אפוא, שינוי ביתר רכיבי הענישה.

ניתן והודע היום, ‏‏‏י"א בטבת התשס"ט, ‏7 בינואר 2009, בפומבי ובמעמד הצדדים.

         ______________        ______________        ______________

              המשנה לנשיא                         שופט                                 שופט

חתימת המגיה: _________________                      העתק נאמן למקור
                                                                                             רס"ן נילי שרעבי-בלומנטל
תאריך: ______________________                       ק' בית הדין